במייל המיוחל שהגיע ממחלקת המדיה של ה-NBA ובו התבשרתי על כך שקיבלתי אישור למשחק פתיחת העונה של הקאבס ובכך אחד מחלומותי הקמאיים התגשמו דה פקטו, היה גם כתוב שאין לצרוך משקאות אלכוהוליים בזמן העבודה ולמען האמת, זה קצת ביאס אותי. אבל ככה זה. זה תמיד מעורבב. הטוב והרע. והמכוער והיפה. הנה, לפני קצת יותר משנה שהאישה שאלה אותי אם מתאים לי לעבור לקליבלנד ואמרתי לה ברור, לברון שם, ועכשיו אנחנו כאן והוא לא. אבל כן הספקתי לראות אותו בשני משחקים כולל משחק פליאוף אחד נגד אינדיאנה שלא אשכח עד יום מותי. אז מה יש להתלונן? אני מגשים חלום היום, אשכרה מגשים חלום, כמה פעמים כבר אפשר להגיד את זה בחיים. אבל בלי בירה?! נו באמת. בשש השנים האחרונות צפיתי בערך במאה משחקים בשנה ולא זכור לי אפילו פעם אחת שעשיתי זאת בלי איזה זריקת טשטוש. טוב נו, הגשמתי חלום, ואם על הדרך גם אעבור גמילה אז שיהיה, במילא הגיע הזמן להרגיע עם הטשטושים. אולי לא להרגיע, אולי רק להמעיט בהם.

התחלתי לראות כדורסל מעולם אחר באמצע שנות התשעים, כשעופר שלח עוד היה גבר, שימי ריגר היה עוד מצחיק ומנחם לס היה כותב ספרים שהיו כמו התנ"ך בשבילי. עשור מאוחר יותר, כשהגיע ה-HD לביתי, שמתי לב פתאום שבמשחקים יש גם קהל. הסתכלתי יותר ויותר על הפרצופים השונים ושאלתי את עצמי מי כל האנשים האלו ולמה הם שם ואני לא? מה צריך לעשות בשביל להיות שם? תהיתי ביני לבין עצמי. מסתבר שהייתי פשוט צריך להתחתן נכון.

עכשיו שאני לראשונה מאחורי הקלעים של האולם המפלצתי הזה הכל מרגיש כל כך מוכר, מאות פעמים ראיתי את המסדרונות האלו, את הפרקט, את חדר ההלבשה, אבל פייר, להיות כאן בשר ודם מרגש. יש לי כבר שתי בנות היום אז הפרספקטיבה של המילה 'מרגש' קצת השתנתה מהפרק הקודם של חיי. אבל כן, עד כמה שאפשר להתרגש ממשהו שהוא לא לידה, מילה ראשונה, צעד ראשון, 'אבא אני אוהבת אותך', אז עד הכמה הזה התרגשתי. כן, למרות שידעתי שאני הולך לצפות בשתיים מנמושות הליגה.

אז מה תכל"ס היה שם –

שריקת הפתיחה היתה בשש ומדובר בחצי שעה נסיעה מהבית אז אמרתי שאהיה מקצוען ויצאתי בשלוש. ברור שאיחרתי. החניתי את הרכב (20$ לערב, חייב למצוא לזה פיתרון) והתחלתי לחפש את כניסת המדיה. בבת אחת התחיל התענוג, בכניסה ביקשו תעודה מזהה ואז הגישו לי את התג (התג!!) ואני כבר בעננים. מאבטחת כהת עור, נמוכה, עגלגלה וחמודה ליוותה אותי דרך כל המעיים של האולם לחדר המדיה. במסדרון בדרך אני מביט ימינה שמאלה ורואה מלא חדרים מגניבים לאללה, מאובזרים עם מה לא ומפנטז שגם חדר המדיה הוא כזה. הוא לא. חדר שמתאים בערך לעשרים איש לעבודה כמו סרדינים, עם מלא מסכים וחלון גדול לחדר הצמוד. המסכים הציגו משחק פוטבול של האמא של כל קבוצות התחתית – קליבלנד בראונז' נגד פלורידה שקר כלשהו. איך אני יודע שאיחרתי? החדר הצמוד היה בעיצומו של ראיון עם טיירון לו (מאמנה של קליבלנד). ההתרגשות מתחדשת, הנה התמונה המוכרת של מסיבת עיתונאים לפני המשחק והנה אני ממש בתוכה. חששתי להיכנס באמצע ונשארתי עד סוף הראיון בחדר העבודה. יש משהו לנשנש? קפה (של אמריקאים), בקבוקי מים ופופקורן.

עם תום הראיון כולם החלו לחזור לחדר ולהתרכז במשחק פוטבול. אף אחד לא סופר אותי. חשבתי לעלות על השולחן ולקרוא בקול: "שלום אחי העיתונאים! אני כאן! אחרי כל השנים סוף כל סוף אנו נפגשים" אבל בסוף לא. המשחק נכנס להארכה ובסוף, הבראונז', כמיטב המסורת שלהם, הפסידו בזכות בעיטה מ-59 יארד (שזה משהו שאפילו אני יכול להעריך). יצאתי לבחון את גבולות התג שלי. איזה קטעים, אני בחדר ההלבשה של קליבלנד, גם כאן אני מכיר מהטלוויזיה, הנה צ'נינג פריי, איזה קטע, הוא נראה כמו בן אדם רגיל שמישהו הגדיל (לא שיחק דקה), אה, הנה JR משחק בנייד (גם לא שיחק), "הלו! סוויש עאלק, בגללך לברון עזב, יא סאטלה!", ג'די אוסמן, "יא חמוד, אני מת על טורקיה". בסוף לא דיברתי עם איש והמשכתי. טוב, התג גם מאפשר לי להיכנס לחדר ההלבשה של האורחת. עשיתי סיבוב, לא מצאתי את ווינס קארטר אבל מה שכן שמתי לב שטריי יאנג לא עובר מסך גם במציאות.

חזרתי לכוך העיתונאים, פאק, אין כאן אף אחד, מה עכשיו, איפה יושבים? במזל עבר שם איזה חמודי עם תג כמו שלי והוא אמר לי ללכת ליציע 130. אחלה. יציע טוב, קומה ראשונה. הנה זה, אה יש שמות, אחלה, איפה אני יושב? שורה ראשונה – לא, שנייה – לא, שלישית – לא, אקיצר שורה אחרונה ביציע, מאחוריה, בצד ימין, סבבה. הופה יש את השם שלי, שמעו עלי ב-NBA!

חייב לציין שהשורה שלי די ריקה פרט לאיזה לבנבן-גיל עמידה אחד.

"תגיד בוב, אפשר לקרוא לך בוב?"

"קוראים לי בוב, איך ידעת?"

"ככה קוראים לכם, בוב, מה חשבת? ויש גם פתק"

"אה, אז מה רצית?"

"תגיד בוב, אפשר לרדת לפרקט?"

"בהחל.."

אני כבר בריצת אמוק דרך היציע בין הכיסאות, אחרי שהצגתי את התג לשלושה מאבטחים בדרך, בום, נעצר בכניסה לפרקט. מסתבר שהשורה הראשונה זה הגבול של התג שלי (בינתים).

איזה אושר להיות בקודש הקודשים של המקדש הזה. יאללה, לברון בוא להתחמם, אה, הוא עדיין כבר לא פה. המשכתי להתרוצץ שם כמו ילד בחנות צעצועים עד חמש דקות לשריקת הפתיחה ואז טיפסתי בחזרה למעלה.

האולם לא היה מלא למרות שזה משחק פתיחה אבל הייתה יופי של אווירה וקיבלו את השחקנים בתשואות רמות.

וואלה, הרבע הראשון התחיל יפה והיה נראה שהכיוון טוב, הובלנו (כן, גוף ראשון, רבים) בעשר בסוף הרבע והקהל היה בעניינים. לאב הוביל את הקבוצה וגם עשה מהלך נחמד עם ג'די.

מהרבע השני החלה הידרדרות שהחריפה ככל שהמשחק התקדם. הגנה חלשה מאוד שהובילה לסלים קלים וגרמה ליאנג להיראות כמו איזה כוכב על וההתקפה בכלל חסרת אונים.

היה נחמד לראות את סקסטון מקבל כבוד מלכים מהקהל ומעניין לראות איך הילד הולך להתפתח.

נרשם אלי נחמד ומפתיע סקסטון את היל.

קווין לאב המשיך להילחם כמו תמיד אבל הראה יותר אשכים מיכולת.

דקר התקבל בחום ופתח יפה (יותר בחצי המגרש של ההוקס).

במחצית היתה הופעה ממש טובה של איזה כנר – ילד פלא שקורא לעצמו ג'ובאני מצה (GIOVANNI MAZZA). הילד הזה תותח, תעיפו מבט.

מחצית השניה כבר הייתה רשומה על שמו של יאנג. היה שם איזה בלוק נחמד שהעיר את הקהל לכמה דקות אבל בערך שבע דקות לסיום כולם כבר התחפפו מהאולם.

עם תום המשחק יצאתי קצת מההלם והתחלתי לצלם תמונות מאחורי הקלעים.

בראיון עם לו שאלו את כל השאלות הרגילות וקיבלו את כל התשובות הסטנדרטיות. צילמתי תמונה מאחור. מימין ומשמאל יושבים עוד כתבים שלא נכנסו לפריים.

אחר כך כולם רצו לחדר ההלבשה ואני אחריהם. כולם רצו לצלם את קווין לאב בעוד כל שאר השחקנים ישבו יתומים. לקח למשחקים הבאים – לתפוס לשיחה את האחרים בזמן שקווין מושך את תשומת הלב.

אחרי הראיון עם לארי החדר כמעט התרוקן מלבד מספר מצומצם של כתבים. אני, בדמות המקצוען, נשארתי גם. אחרי רבע שעה של כלום שאלתי אחד מהם למה מחכים, ל-TT הוא הסביר לי. אה, בגלל שהוא אמר לפני שבועיים שהם עדיין הקבוצה לנצח במזרח? שאלתי, והכתב הנהן וחייך חיוך קטן וזדוני. מסתבר שגם כאן נהנים ממנה של שמחה לאיד. אז המשכנו לחכות עוד ועוד. הוא כנראה ידע שמחכים לו עם המלח ולקח את הזמן.

בסוף לאף אחד מהננסים (באופן יחסי) לא היה ביצים לשאול את השאלה שלשמה חיכינו, ואני עוד מחכה עם החוצפה, אז היה ראיון די קורקטי שמשום מה צילמתי את כולו.

אחרי שהסיפור הסתיים הייתי ממש מבסוט מעצמי על כך שנשארתי אחרון. חזרתי דרך חדר העיתונאים לחטוף בקבוק מים לפני שאני יוצא וגיליתי (בפעם האלף) שאני חי בסרט.

לראות הרבה אנשים עובדים במרץ תמיד עייף אותי, מה גם שנגמר כל הפופקורן. אספתי את פקלאותי ושמתי את פעמי לכיוון החניה. עמוס בחוויות, שמח וטוב לבב.

מקווה שלא הלאיתי אותך יותר מידי, קורא יחיד שהגיע לסוף. אשמח לתגובות, הצעות, דרישות, שאלות שרוצים שאעביר לשחקנים, ביקורת, קללות, יחס כלשהו ובתמורה אני מבטיח לנסות להשתפר.

קרע אאוט.